פסק-דין בתיק ת"א 3930-07-08

בפניי תביעה כספית וכן תביעה שכנגד בגין חוב כספי ולשון הרע.

לשם הנוחות תיקרא להלן התובעת והנתבעת שכנגד: " התובעת" והנתבעים והתובעות 2-3 שכנגד: " הנתבעים".

זהות הצדדים וההסכמים בניהם:

1. התובעת ניהלה מסעדה ומזנון בפארק המצוי בקריית מוצקין, הידוע בשם ה"חי פארק" (להלן: " הפארק "), תחת השם המסחרי "אל גאוצ'ו".  הנתבעת 2 ניהלה את הפארק מטעם הנתבעת 3, אשר זו האחרונה היתה אחראית על הפעלת הפארק. הנתבע 1 היה בעת הרלוונטית לאירועים נשוא כתב התביעה מנהלו של הפארק מטעם הנתבעת 2 ויקרא להלן: " מומי ".
2. בין התובעת לנתבעת 3 נערכו ונחתמו שני הסכמי שכירות כדלקמן:

ביום 01.06.2001 נחתם הסכם שכירות ראשון, אשר לפיו ניתנה לתובעת הרשאה לנהל ולהפעיל מסעדה ומזנון המצויים בפארק, ואכן התובעת החלה להפעיל את המסעדה והמזנון החל ממועד זה (להלן: " ההסכם הראשון ").

ביום 01.07.2005 ובתום תקופת ההרשאה לפי ההסכם הראשון, נערך ונחתם  בין התובעת לנתבעת 3 הסכם שכירות נוסף, אשר לפיו שכרה התובעת את המסעדה והמזנון לתקופה נוספת עד ליום 31.07.2009 (להלן: " ההסכם השני ").

להלן תמצית הסוגיות המרכזיות השנויות במחלוקת בתביעה העיקרית:

1.        תשלום דמי כניסה על ידי התובעת- לטענת התובעת, במסגרת ההסכמים שנכרתו בין הצדדים היא התחייבה לשלם לנתבעת 3 דמי שכירות, ואלו אכן שולמו לה. אך בנוסף לדמי השכירות, דרשה הנתבעת 3 מהתובעת לשלם סכום נוסף - דמי כניסה לפארק. למעשה, התובעת התבקשה לשלם חמישה ש"ח עבור כל סועד אשר נכנס לסעוד במסעדה.

יובהר, כי דמי הכניסה לא נדרשו מבאי המסעדה באופן ישיר, אלא התובעת היא זו ששילמה בעבור סועדי המסעדה, לפי חשבון שהוגש כל חודש.

 אליבא דה התובעת, הן ההסכם הראשון והן ההסכם השני לא כללו חיוב של דמי הכניסה, כמתואר לעיל, וגבייתו הייתה בניגוד למוסכם בין הצדדים . התובעת הבהירה, כפי שיפורט בהמשך, כי שילמה את דמי הכניסה תחת מחאות רבות, שכן חששה שאי תשלומם מצידה יביא להתנכלות לבאי המסעדה ובהכנסתם, חשש שלטענתה לא היה בעלמא.

על כן, התובעת דורשת את השבת הסכומים אשר שולמו על ידה בגין "דמי כניסה".

2.            סגירת הפארק ומניעת כניסה למסעדה באירועי האמפיפארק: הסוגיה השנייה עוסקת בנזקים שנגרמו לתובעת, לטענתה, כאשר הנהלת הפארק החליטה לסגור את הפארק לבאי המסעדה במועדים שונים, לרוב בשל אירועים סגורים אשר התקיימו בפארק. לטענתה, מעשה זה היה בניגוד למוסכם בין הצדדים על פי ההסכם השני, אשר לא כלל סעיף המתיר לנתבעת 3 להורות על סגירת המסעדה (בניגוד להסכם הראשון, אשר אפשר לנתבעים לעשות כך באופן מפורש). על כן, טענות התובעת בנושא זה הן לגבי תקופת ההסכם השני בלבד. התובעת דורשת תשלום עבור נזקיה, שנגרמו לה לטענתה כתוצאה מסגירת המסעדה באירועים השונים.

3.            התנהלות הנתבעים באירועי האמפיפארק: לטענת התובעת, הנתבעים הדירו את רגליה מהצבת דוכני מזון באירועים השונים, שהתקיימו בפארק ובכך פגעו בעסקיה.

4.            שידול באי הפארק ופגיעה במזנון התובעת: התובעת טוענת לשידול קבוצות המגיעות לפארק לערוך את קניותיהם בשני המזנונים האחרים המצויים בפארק, אשר נמצאים בבעלותו של מר יגאל פדידה (להלן: " פדידה ") ולא במזנון התובעת. לגרסת התובעת, מר פדידה הינו דמות מרכזית בתביעה נשוא תיק זה, בהיותו השולט העיקרי בכל העסקים המניבים, המצויים בפארק.

הנתבעים מעלים טענה מקדמית, כי יש לדחות את התביעה כנגד הנתבעים 1-2 על הסף מחמת העדר יריבות. לטענתם, אין מחלוקת כי שני חוזה השכירות נכרתו בין התובעת לבין הנתבעת 3 ובניהן בלבד ועל כן היריבות המשפטית היא בין התובעת לנתבעת 3 בלבד. זאת ועוד, לטענתם, אין כל בסיס המצדיק תביעה אישית כנגד הנתבע 1, אשר הינו עובד שכיר של הנתבעת 2, ואשר כל פעולותיו בעניינים נשוא התביעה נעשו מתוקף תפקידו בנתבעת 2 ובשליחות הנתבעת 3.

לטענה זו אתייחס בהמשך.

פירוט טענות הצדדים בסוגיות המוזכרות לעיל:

1.           תשלום דמי כניסה על ידי התובעת- כאמור, לטענתה של התובעת, בהסכמים שנערכו בין הצדדים אין זכר לכך, כי הנתבעת 3 רשאית להגדיל את דמי השכירות ולגבות תשלום נוסף לפי כמות הסועדים במסעדה או בכל אופן אחר. כך למעשה, שתשלום דמי הכניסה בו חויבה מהווה תוספת בלתי חוקית לדמי השכירות, אשר שולמו באופן מלא. לטענתה, התמורה המגיעה לנתבעת 3 הייתה ברורה וחד משמעית וצוינה באופן מפורש בהסכמים בין הצדדים. כך נקבע בסעיף 24(1) להסכם הראשון תשלום חודשי בסך של 1,300 דולר בתוספת מע"מ ובסעיף 8(א) להסכם השני תשלום חודשי בסך  6,790 ש"ח בתוספת מע"מ (ובתוספת 5% בתקופת האופציה).